השדה הוא מיצב רישומי המשחק ביחסים שבין הנוף כמכלול, לבין הפרטים המרכיבים אותו: רישומים בודדים, ישויות נופיות עצמאיות, מתלכדים בחלל גלריה בצלאל7– חדר דימויים לכדי מרחב מזוהה וקונקרטי – השדה
המימד החומרי של רצועות המסקינטייפ מקבל תצורה חדשה, והופך למצע לרישום הפחם, הפסטל וצבעי העיפרון. המיצב נבנה פעמיים: פעם אחת דרך צירוף רצועות המסקינטייפ זו לזו, ופעם שניה מחיבורם הרציף של הרישומים. החומר בונה את המרחב, והרישום – את הסיפור
לו היה המסקינטייפ אדון לעצמו, היה נפרש ונדבק הלאה, ומשתלט על עוד חלל - ועוד חלל ועוד
מרכיבי השדה מאחדים כוחות בחלל הגלריה, והרישום הופך למרחב פעיל: הצופה, בעל כורחו, מוצא את עצמו מכותר מכל עבר. השדה יחסום את דרכו בכל אשר יפנה. הכניסה אל תוך השדה היא כניסה לסבך מונוכרומטי, צהבהב ויבש, ולעומתו - רישומים צבעוניים ודינמיים, רשומים בפרוטרוט. הם השחקנים הראשיים במחזה, המהווים מטאפורות לתפיסה הנופית המקומית
בחיבורו נוף אימפריאלי, מתאר חוקר התרבות החזותית ו. ג. ט. מיטשל (Mitchell) את התהליך שעבר על ציורי הנוף, וקושר בין התפתחות הז'אנר של ציורי הנוף במאות ה- 17-19 לבין התפתחותו של האימפריאליזם האירופי. לא רק ציור הנוף, טוען מיטשל, אלא גם הנוף הממשי עצמו מהווה ייצוג תרבותי: לנוף יש מטען אידיאולוגי, כמו גם ערך כלכלי והיבטים פוליטיים, וכל אלו מתקיימים בו בזמן שההתייחסות הראשונית של האדם אל הנוף מעניקה לו דווקא איכויות של טבעיות נטולת-אינטרסים. בכך מהווה הנוף מעין "גשר" בין האדם לטבע המרוחק והפראי, והוא הופך למרכיב שהאדם, המבקש לשלוט בטבע, יכול לנכס לעצמו
וכך, השדה של ריטוב הוא שדה טראגי-מלנכולי הנמצא בתפר הדק שבין טבע נטוש ורמוס עד עפר, לבין דימוי אסתטי מהוקצע, מפתה למרות – ואולי בגלל – האלימות שהוא טומן בחובו
הוא מה שנותר לאחר שניכסנו אותו, דרכנו עליו, עקרנו ממנו והפכנו בו. האדמה החרוכה היא המושא למאבק בין הדוכיפת המקומית, לבין הדררה הכובשת – המתפרצת בחבטת כנפיים ירוקה ולוהטת מעל קוצי הדרדר השחורים הנדמים כחרקים אימתניים, מפלצתיים כמעט. הנוף הוא השחקן הרביעי במערכה: הוא הדבק שזימן את שלושתם לאותו המקום
שלושת השחקנים מרכיבים את הנוף ומגדירים אותו כמקומי, הופכים אותו לבעל חשיבות. כל-כך חשוב שנלחמים עליו. הנוף הוא כבר לא המושג החיצוני, הנצפה. הוא הופך למשויך, לטריטוריית המריבה, והשדההוא שדה קרב
